נולד ב- 11.12.1973 בפתח-תקוה, אם המושבות, ועד מהרה מצא את יעודו.

סיפורו מורכב ולעתים מפוקפק, אך מאוד מבדר. הכל התחיל כשהיה בן 3, ואחותו שרק נולדה קיבלה גיטרת פלסטיק עם 4 מיתרים. מכיוון שאין לתינוקת בת יומה אשר מבלה את שעותיה בלול, בשינה, וביניקה, הרבה מה לעשות עם דבר שכזה, תפס ניר שליטה על הכלי והחל מחקה גיטריסטים שראה בטלויזיה ולמתוח את המיתרים בהתלהבות ("וִוִוִייייייי!"). הוריו זיהו את הפוטנציאל הגלום בעולל שמנסה לדפוק סולואים וכבר בגיל 5 נשאל לראשונה על איזה כלי הוא רוצה ללמוד. משעמד בפני הסוגיה החליט שדוקא פסנתר יתאים יותר, כי גיטריסטים רואים כל הזמן והוא לא רוצה להיות אחד ממליונים. (רק מאוחר יותר הבין שבחירה זו מוטעית ביסודה ועקב כך הפסיד תשומת לב  רבה, לכן בעתיד יהפוך לסולן) בינתיים, הוריו קנו אורגן קומותיים שהחל להיות נפוץ באותה העת בבתים והזמינו מורה לכל המשפחה. יש לציין שהמורה היה מזעזע ומסריח, לא דיבר עברית כמעט כלל, וכל הזמן ביקש מיץ ושתה עם רעשים מעצבנים, בנוסף לסלידה הבסיסית של ניר מהאיש, התרגילים שנתן עצבנו אותו ניר והוא מצדו לא השקיע בהם כלל, וסתם היה מקשקש באורגן ועורך נסיונות להנאתו. אחרי 4-5 פגישות תם הרומן עם המורה ושאר המשפחה איבדה עניין באורגן המטומטם. ניר המשיך לנגן להנאתו והיה לומד שירים משמיעה, ותוך כדי נגינה לבד ועם הטלויזיה. תוך זמן קצר החלה נוצרת סביבו התלהבות בקרב המשפחה ("'וואוו איזה יופי! מה ככה? בלי תוים? בלי זה..??.. בואו תשמעו אתם חייבים לשמוע אותו מנגן, זה משהו נהדר!").

בגיל 13, משקטן הבית מלהכיל את הכשרון, נשלח ניר לקונסרבטוריון אנזגי. אז כבר פשט בארץ השגעון היפני, בתי ספר שלימדו בשיטת ימהה צצו בכל חור ואורגני קומותיים מילאו כל קונסרבטוריון וסלון מכובד, מלווים בפדאלים של בסים, ושלל מקצבים מעפנים ותבניות לווי אוטומטיות מובנים במערכת. בכניסה לקונסרבטוריון ניצבה תמונה עתידנית של אישה יפנית עם אורגן משוכלל ומ-ל-א מתגים אפופת עשן... לניר אזלה הסבלנות ל"תוים ומורים רוסים שמשפריצים עליך זיעה", אך התמזל מזלו ונפל על דורון צברי - סטודנט למשפטים דאז בעל השכלה מוסיקלית כבדה שתוך זמן קצר הפך את עולמו של ניר. מיידית הבין דורון שלא מדובר בעוד ילד משועמם שהוריו שלחוהו לחוג על מנת להעסיקו בשעות אחה"צ, אלא בילד מוכשר שבאמת ובתמים מתעניין במוסיקה. כעבור שיעורים ספורים פנה אל הוריו של ניר בבקשה לקחת אותו תחת חסותו וללמד אותו באופן פרטי בביתו. עד מהרה החל דורון, שהיה פריק של מוסיקה קלאסית ומודרנית כאחד, מרביץ בניר תורה. התהליך החל בשעורי האזנה טהורים, בהם פתח דורון בפני ניר עולם שלם ממוסיקה מודרנית וקלאסית מכל התקופות, דרך רוק מתקדם, Doors, Beatles, Pink Floyd, ועוד ועוד ועוד. ניר היה חוזר הביתה עם תקליטים של Genesis, Talking Heads, מגוון אלבומי גאז' ולמעשה הופצץ באינפורמציה. "לא האמנתי שיש כזה דבר בכלל" מספר ניר לעבדכם הנאמן, ומוסיף ומצטנע "הרגשתי כמו ניאו במטריקס - ‘I know Kong-Fu!’", שכן עד לפני אותה תקופה המוסיקה שהכיר הסתכמה ב'רוצי שמוליק' של אריאל זילבר, 'סיפורי פוגי' של כוורת, וכמה תקליטים של פסטיבלי ילדים.

במשך חודשים ספורים היה דבוק לרמקול, ורק אחר-כך התחיל ללמוד לנגן. משלא הייתה לו סבלנות לתוים, לא התעסק בתאוריה יתר על המידה (ולמעשה עד היום רמת קריאת התוים שלו נמוכה יחסית לרמת הנגינה). הוא התמקד בתרגילי טכניקה שונים ולמד להכיר מוסיקה א-טונאלית ואוונגארד, להן שמור מקום מיוחד בין אהבותיו הגדולות עד היום.

בכיתה ז' הקים עם חבריו המועטים והלא כל-כך מקובלים בחברה (כמוהו באותה תקופה), את להקת קוֹלַרְגוֹל (ע"ש דוּבִּי מפינה ב'רגע עם דודלי') בה תפקד כקלידן (אורגניתיסט). חבר ילדותו טל ניגן בגיטרה ושר, ויואל ("שהיה מדביק את משקפיו בסלוטייפ כל פעם שהן היו נשברות") תפקד כמתופף וסיפק מקום לחזרות בביתו. הלהקה מעולם לא הופיעה ושירם היחיד ("היי בחורה התאהבתי בך, נתקעתי בעמוד ונפלתי לפח, בא לי לצעוק אני אוהב אותך...") לא הוקלט אף-פעם. הילדים הכי מקובלים בכיתה הוזמנו למסיבת יום ההולדת של יואל, אך הלהקה חיכתה שעות ואיש לא בא. כך כשלה סופית המשימה האמיתית לשמה הוקמה הלהקה - למשוך יחס מצד שאר הילדים, היא נשכחה בין דפי הזמן וגיבורינו מעולם לא זכו להיות בין המקובלים...

עד גיל 17 היה ניר זאב בודד, כמעט נטול חברים ("ילד כאפות כמו שג'ורג' מייקל היה בילדותו").

בגיל 17 נשר מבית הספר התיכון בגלל אהבה נכזבת, ועבר ללמוד שנה ברימון, אחר-כך התגייס לצבא לתקופה סמלית של שנה וחודשיים ושנתיים נוספות ברימון, מגמת הלחנה, שם זכה בתחרות קומפוזיציה. חלומו כבר היה מגובש - לעשות תואר בברקלי ומשם לטוס להוליווד ולהלחין מוסיקה לסרטים של במאים מפורסמים!

את גיא בן שטרית הכיר קצת לפני הצבא וחידש את הקשר עמו אחרי שהשתחררו שניהם. באחת הפגישות ניגן גיא לניר שירים שכתב, ניר התלהב, ומכאן מתגולל סיפור הלהקה. את ריבוי הפרטים בסיפור חייו מייחס ניר לזכרון המדהים והמיותר שלו לפרטים לא חשובים.

בשנים האחרונות מתגורר ניר בת"א, ועובד כמדובב סדרות וסרטים מצויירים.

את הלהקות והאלבומים הבאים מציין ניר כנקודות מפתח בחייו:

אריאל זילבר - רוצי שמוליק, כוורת - סיפורי פוגי, נושאי המגבעת – כל מה שידם בו, Genesis -  Selling England By The Pound, Metallica - Metallica, Pantera - A Vulgar Display Of Power, Sepultura - Roots/Chaos A.D., Cannibal Corpse - הכל, Suicidal Tendencies, Black Sabbath ("רק עם אוזי! הם חרות שהם פיטרו אותו וטומי זמר חרא!"), סטרוינסקי, ברטוק, Pixies, The Melvins, מוסיקה א-טונאלית ואוונגארד, כל מה שקשור בהארדקור-מטאל-ברוטל,  גרשון קינגסלי, זאן ז'ק פרי, טומיטה, כל המוסיקה האקספרימנטלית/ אלקטרונית/פסיכדלית שנוצרה בשנות ה-70 המוקדמות, Moog Cookbook, Rammstein, Robert Wyatt, Einsturzende Neubauten, פסקולים לסרטים (כגון חזרה לעתיד 2, אי.טי., ארוחה ערומה, ברזיל, וכו'), ולהיטים קלאסיים משנות החמישים והשישים.