ההתחלה
ככה מפנקים
בכיף
הופעות
עיתונות, רדיו, טלויזיה, ואינטרנט
כללי/סוף דבר
מה צופן העתיד?

זה היה בערב כ"ה בכסלו, התשנ"א. האוטובוס נסע בכביש העוקף ז'בוטינסקי בדרכו חזרה מן העיר הגדולה. בתוככי האוטובוס ישב נער בן 17 שבדיוק חזר מת"א, שם העביר את יום הולדתו ה-17 עם חברו הטוב (שזה מכבר חזר בתשובה). בצידי הדרך אפשר היה לראות נר ראשון של חנוכה בוער על חלון בית יהודי. ריח סופגניות ולביבות נישא באויר, ועמו ניחוח מלחמת המפרץ הקרבה ובאה.

עת ירדו מן האוטובוס ובטרם נפרדו לשלום הזמין אותו חברו למסיבת יומולדת של ‘חבר שלי אחד, גיא, רוצה לבוא?’ באותו הערב הסתובב ניר טרטר בבית משפחת בן-שטרית ולא הכיר אף אחד. בשלב מסוים משכה את תשומת לבו נגינת הגיטרה של נער צנום עם שיער ארוך (‘שנראה כמו מני בגר’) שישב בחדר צדדי בו הייתה גם אורגנית קטנה. ניר פתח את האורגנית והצטרף, וכך חלפו להן שעות ללא דיבורים עד אשר באמצע הלילה נותרו השניים לבד בבית וניגנו עד 4:45 בבוקר וכתבו את היצירה 'עד רבע לחמש' שהוקלטה עוד באותו הלילה (לא, איש אינו יודע היכן ההקלטה). בשבוע שלאחר מכן נפגשו כל יום וכתבו מלא דברים, רובם אבדו לנצח. הם גילו עניין משותף כשני מוסיקאים צעירים שמתלהבים מטנשנים, שינויי טמפו ומשקל, אקורדים פתוחים, ובכלל מוסיקליות הרבה יותר מטקסטים. ‘אז עוד אף פעם לא חשבנו איזה מגניב זה להיות כוכב רוק, לעמוד על במה ושכל הבחורות ירצו אותך.’

כדרך אגב, במהלך פגישותיהם המרובות, השמיע גיא לניר כמה שירים שכתב ביניהם היו זכוכיות, ככה מפנקים, ואציטון. גיא: ‘העיניים של ניר נצצו ממש וראו את הסימן $ בתוכן.’ ניר: ‘זיהיתי מעבר לצחוקים משהו מאוד מקורי וחדשני, שונה מהרבה דברים שקורים בארץ.’ ניר החל להפציר בגיא לעשות משהו עם החומר הזה, אך זה מצדו סרב. ניר המשיך בנסיונות השכנוע שלו להקים להקה עם השירים האלו ובסופו של דבר גיא הסכים בשני תנאים: 1. את כל העבודה השחורה של להביא גיטריסט, בסיסט, וזמר שיאהבו את זה, יתחברו לזה, יהיו מספיק טובים בשביל זה, ירצו לקחת חלק בזה, ויתחברו לטעמם המוסיקלי של גיא וניר יקח ניר על עצמו. 2. שיקראו לזה "אינפקציה" (למה? ככה!).

באותה התקופה ניר למד ברימון והיה בעל גישה להרבה נגנים. הוא היה מארגן ימים של אודישנים ומזמין את גיא לרימון, אך האודישנים הללו לא הניבו פרות והיאוש גבר.

בסשן נסיוני עם יריב פרלמוטר, גיטריסט להקת "נשרפת" (שלא למד ברימון, למען הדיוק), ניגנו לו ניר (בפסנתר) וגיא (בתופים) את השיר 'ככה מפנקים' בכדי שילמד. ניר שר את השיר לצורך ההדגמה ויריב ניסה שלא לטעות באקורדים. היה ברור שסגנונו של יריב לא מתאים ללהקה המתהווה, אך עם בוא הצרחה ‘'ככה מפנקים'!!’ נפל האסימון וגיא הודיע לניר חגיגית על קבלתו ללהקה כזמר. (גרסה אחרת גורסת שמדובר בעוד יום בחיי (טמפון עם דם))

השבועות חלפו להם וגיטריסט ראוי עדיין לא נמצא.

את גיא שמי, שלמד גם כן ברימון, הכיר ניר מרחוק אך נרתע ממנו- ‘הוא היה 'מאגניב' כזה, מהסוג שהיה יורד עליך בשניה שהיית מתחיל לדבר איתו’. יום אחד ישב ניר בקפיטריה ברימון וזיהה את שמי, אז עלם צעיר שטרם חוה 17 אביבים, במדשאה. מיואש, שקל ניר את גיא כאופציה כשלפתע הבין שאת הלוק והכשרון יש לו, ומה שהוא משדר ממש מתאים. אולי שווה לנסות? הוא קרא לשמי לבוא אליו. ‘מה אתה רוצה?’ שאל שמי. ניר הסביר בקצרה את העניין, לקח גיטרה, ושר את 'זכוכיות'. משפרץ גיא שמי בצחוק גדול, ביקש עוד ועוד שירים, והדמעות זלגו מעיניו, הבין ניר שנס מתחולל לנגד עיניו. הקליק עם גיא בין שטרית היה מיידי ורק מאוחר יותר התודה ניר שהוא ידע מזמן ששמי יתאים אבל נמנע כמה שיותר מלהביא אותו כי הם לא הכי הסתדרו (‘כשניר לא מסתדר איתך זה אומר שאתה מוכשר מספיק’, ג. בן-שטרית).

החיפושים אחר בסיסט וגיטריסט נוסף, כזה שיביא את הדיסטורשיין שבן-שטרית חיפש, נמשכו. שרית שצקי שעבדה אז בחדר החזרות “דלפי” זוכרת את ניר בא ותולה מודעה (‘מאוד מוזרה - כזאת שרק ניר טרטר יכול לכתוב’). ירון שראל, בסיסט הלהקה בעתיד לבוא, עבד גם הוא באותו המקום ומשחזר את לשון המודעה: ‘'ללהקת אינפקציה דרוש גיטריסט/באסיסט עם בעיות נפשיות' ומתחת לכיתוב היה איור ששטרית עשה בו רואים משהו יושב על כסא ומאחוריו עומדת דמות שמניפה גיטרה לכיוון ראשו של היושב’.

ניר פנה גם לגב דקטור, תלמיד רימון וגיטריסט להקת Providence המנוחה, ששמע את החומר ולא מצא לנכון להצטרף, אך הכיר לניר את ערן רוטזק שאז ניגן עם להקת People. משערן הביע עניין נתן ניר לבן-שטרית את הדמו של People. בן שטרית: ‘אמרתי לו (לניר) שיגיד לו שני דברים: 1. Faith No More כבר יש. 2. התקבלת. (הייתי סתם יהיר וחצוף אבל הם באמת נשמעו כמוהם בדיוק, בשמיעה ראשונה לפחות. להקה מצויינת)’. ניר נתן לערן הקלטת 4-ערוצים של 'ככה מפנקים', 'אציטון' ו'זכוכיות' כדי שיקליט עליה גיטרות. הקליק היה מיידי, אך ניר הבין תכף ומיד שערן, שאובחן עד מהרה כ"גיטריסט עם ג'ין" - מונח בסלנג היחודי ללהקה שמשמעו גיטריסט שיודע לנגן power chords בסאונד וגרוב של מטאל, מלך בכל מה שקשור לסאונד וְוַיְיְבִים, אך לא ידע יותר מדי תאוריה ולא מושגים בסיסיים כמו מז'ור ומינור. לאחר סדרת חינוך מזורזת שהעביר לו ניר חבר ערן להרכב.

עומר חזיז, בסיסט להקת People, סרב בנימוס להצעה המפתה, אך הציע את חברו שגיא צורף (אח של אמיר). בן 16 קיבל שגיא בהתלהבות את ההקלטה ללמוד והחזרות החלו.

כך גובש ההרכב הראשוני של הלהקה בשנת 1995: גיא בן-שטרית - תופים, ניר טרטר - קלידים ושירה, גיא שמי - גיטרה מובילה, ערן רוטזק - גיטרת קצב, שגיא צורף - בס. בתחילה עוד דובר על צרוף זמר נוסף שישיר את הרגעים השקטים וניר ישאר אחראי על הצרחות, אך תוך זמן קצר הובן שאין צורך בכך. עד מהרה התבשל הדמו הראשון של הלהקה שהוקלט ב"נויז" וכלל חמישה שירים: 'עוד יום בחיי (טמפון עם דם)', נקרופיל, 'זכוכיות', 'ככה מפנקים', ורוק ישראלי. הלהקה זכתה לתגובות חמות מצד מי שזכה לשמוע את הדמו, אך מחברות התקליטים אליהן שלחו את הדמו לא שמעו מעולם. הDAT המקורי אבד וכיום העותק הקיים הוא שחזור של קלטת ששמר שֹגיא ,והוא שמור עם חברי הלהקה ויצא ‘כשיגיע זמנו בצורה הנאותה לדברים נדירים.’ במהלך העבודה על הדמו ואחריו, כאשר נוספו עוד שירים לרפרטואר הלהקה, מספר ניר כי היה עליו לגעור בבן-שטרית בכדי שיסיים שירים - כל השירים הראשונים נכתבו כבית אחד ופזמון ('נקרופיל', לדוגמא, נשאר כך).

בשלב כלשהו החליטה הלהקה שנחוץ להם בסיסט יותר טוב. שגיא, מוסיקאי מתחיל בלבד, לא היה מספיק מדויק והתקשה לנגן בין השאר את הריף מ'ככה מפנקים'. הלהקה אמרה יפה שלום לשגיא ועמדה בפני קושי חדש-ישן, אך הישועה לא איחרה להגיע.

ירון שראל, שהוזכר זה מכבר, הכיר את ערן מלהקת People שהיו עורכים חזרות ב"דלפי" לרוב, וכך יצא ששמע לא פעם על אינפקציה ובהזדמנויות שונות שמע גם את הדמו המדובר. על אף שלטעמו הדמו לא היה טוב - הסאונד היה רע, השירים היו רוויים בסולואים מהירים ומתלהבים, וככלל הוא לא התחבר יותר מדי למוסיקה - הוא אהב את האנרגיה של הלהקה והיה מסוקרן לגבי הנפשות הפועלות. על כן נענה להצעה על אף שלא התייחס למודעת הדרושים המקורית. הוא זומן לאודישן והתקבל על פני בסיסטים אחרים מאחר והצליח לנגן את ''ככה מפנקים'' ללא קושי. ניר, שבדיוק חזר מטיול בחו"ל הופתע לגלות שיש בלהקה בסיסט חדש.

על אף הכריזמה שערן רוטזק הקרין, ההשקעה שלו בעיבודים ובסאונד ותרומתו הרבה להתפתחות הלהקה בימיה הראשונים, נדמה היה שמבחינתו הלהקה היא פרוייקט צד קצר טווח, ואכן זמן קצר לאחר הקלטת הדמו הודיע על כוונתו לעזוב. להחלטתו זו תרמו גם מספר ויכוחים עם ניר על מהות הלהקה וחשיבותה של המקצועיות בעבודה (מספר החזרות הדרושות לפני  שתהא הלהקה מוכנה להופיע). בחזרה האחרונה בה היה נוכח, לפני שקבע את עזיבתו כעובדה, השמיע בן-שטרית ללהקה שיר חדש שכתב, מסעדות דגים. נוכח התלהבותו הגלויה לעין של ערן מהריף ניתן היה לחשוב שאפשר לשכנעו להשאר זמן נוסף, אך זה היה סוף דרכה של הלהקה בגלגולה הראשון.

על אף שמתחילת דרכה עבדו כצוות בכל הנוגע לסאונד ועיבודים, עד אותה התקופה היה זה ניר שקיים את הלהקה. מאיסוף הנגנים, דרך הפצרות בלתי פוסקות בבן-שטרית שיכתוב שירים ויסיים את הקיימים, ועד ההתלהבות, ממנה הייתה לו מספיק בשביל שאר חברי הלהקה. לאחר הקלטת הדמו ולאור התגובות שקיבלו עליו חדרה ההתלהבות בהדרגה גם אל שאר חברי הלהקה והעניינים קיבלו תפנית.

תוך כדי החיפושים אחר גיטריסט קצב חדש התפתחה בלהקה מודעות מקצועית שהובילה למסקנה שבן-שטרית לא מנגן מספיק טוב. במקביל חדלה להקת People מלהתקיים, ורן יורגנסון, מתופף (שכבר אז נחשב לתותח בתחומו), התפנה להרפתקאות חדשות. היה זה ירון, שהכיר את רן מביקוריו התכופים ב”דלפי”, שהעלה את הרעיון לצרף את יורגן כמתופף במקום גיא בן-שטרית ושזה יתפוס את עמדת הגיטרה החסרה. מחשש שרן לא יהיה רציני ויראה בזה כפרוייקט צדדי התנגד בתחילה ניר להצעה בטענה שPeople- זה מזל רע ולא צריך להתעסק איתם, אבל במילותיו: ‘לא מסרבים למתופף על, הוא היה אגדה, המתופף מטאל הכי רוצח שהיה אי פעם בארץ’. יורגן, שהקלטות שזכה לשמוע זה מכבר מצאו חן בעיניו, הסכים מיד.

עם ירון בלהקה, ההרכב החדש זכה לשעות של חזרות באישון לילה חינם אין כסף במקום עבודתו ‘מה אני אגיד ליואל?’ היה חוזר ירון ואומר כל פעם שהלהקה שברה משהו באולפן...

יורגן למד מהלהקה להרגיע והלהקה למדה מיורגן מה תופים יכולים לעשות. בן השאר נכתבו מספר חומרים חדשים בהשראת האפשרויות החדשות (לדוגמא אלטע-זאכן ופירמידות שתרם ללהקה דוקא ניר).

אחרי קרוב לחצי שנה של עבודה אינטנסיבית הוקלטה קלטת הדמו השניה, ב”דלפי”, אלא מה? בסוף 1996 הדמו השני הודפס על גבי קלטות ב-300 עותקים, נשלח לחברות התקליטים ויצא למכירה באוזן השלישית. גם הפעם חברות התקליטים לא השמיעו קול, אך כל העותקים נמכרו תוך זמן קצר.

במקביל להקלטת הדמו החלה הלהקה להופיע. הופעתם הראשונה הייתה ב"גרוב ג'אם-בר" ברחוב הרצל, ולאחריה באו מספר הופעות ב"חומוס באר" בקרליבך. בין לבין נתנה הלהקה הופעה אקוסטית מיוחדת בגינת שינקין באישון לילה בשנת 1996. הופעה אגדית זו נקטעה כאשר אחד הדיירים ברחוב הביע את מורת רוחו והזמין משטרה. (נו באמת, קצת רגישות! מילא החיפושיות, אבל אינפקציה?! אין לאנשים לב, אני אומר לכם) משם עברו להופיע ב”לוגוס” עד שנסגר בתחילת 1999. עם סגירתו של הלוגוס מצאה הלהקה את ביתה החדש ב"בארבי" שהיה אז ברחוב סלמה. במקביל נתנו גם הופעה יחידה ב"היינקן הבימה קלאב".

במרוצת הזמן צברה הלהקה קהל קבוע שהלך וגדל. בשנים 1997-1999 פצחה הלהקה ביוזמה יחודית אשר הקנתה להופעות (שאז היו עוד בישיבה) אופי מרענן של שירה בציבור, על אף הדיסטורשנים - בכניסה להופעה היו מחולקים שירונים (הגרסה הראשונה של השירון מבין השתיים הייתה מלווה באיורים פרי עטו של גיא שמי, עם עזרה מיורגן ובן-שטרית) עם (ניחשתם נכונה...) מילות השירים. השמועה עברה מפה לאוזן וסביב הלהקה נוצר קאלט של אנשים שמספרם הולך וגדל עד עצם היום הזה.

בסוף 1998, עם סיום הקלטת האלבום חברה ללהקה שרית שצקי. במשך תקופה חיפש ניר קלידן נוסף למטרת הופעות שיעזור לו לכבוש את הבמה כסולן משוחרר מכל נטל נוסף. שרית, קלידנית בחסד וחברה ותיקה של הלהקה מה"דלפי" בעיקר, הייתה בחירה אידאלית. משחזרה מטיול בן שנה בחו"ל והצורך בקלידן עדיין היה קיים הצטרפה שרית בשמחה. בסוף שנת 1999 עזבה שרית את הלהקה כי נמאס לה לסחוב את הקלידים של ניר...

 

ככה מפנקים

 בחזרות הרבות שליוו את ההופעות החלה הלהקה לגבש סאונד יחודי ודינמיקה קבוצתית מתואמת היטב. שירים חדשים נוספו (סלט של כרוב, טניס, ועוד) ועיבודים נחתמו. הוחלט להקליט אלבום.

אחרי נסיונות כושלים למצוא מימון התייאשה הלהקה מחברות התקליטים. יום בהיר אחד בשנת 1998 התעורר ניר משנתו עקב רעש מטריד. ירון ובן-שטרית עמדו מתחת לחלון חדרו, זרקו אבנים לעברו וצעקו 'הולכים להקליט אלבום!'

באותה התקופה בא ארצה איש ושמו מרקו מילוביץ'. בן 45, מוסיקאי ועיתונאי רוק בעברו היוגוסלבי, וחבר ילדות של גורן ברגוביץ', ‘הקוטנר של יוגוסלביה’. מרקו חבר לולדה, איש עסקים יהודי יוגוסלבי גם כן אשר חי בארץ, ויחדיו הקימו לייבל עצמאי במטרה לקדם אמנים ישראלים. רוקפור היו הראשונים שחברו ללייבל התמוה שלפתע צץ. ירון השמיע לאלי לולאי (רוקפור), אותו הכיר מעבודתו באולפן, הקלטת חזרה של השיר פתח-תקוה, אולי השלאגר הגדול של אינפקציה בכל הזמנים. אלי נדלק מיד והפנה לנושא את תשומת לבם של מרקו וולדה, שבדיוק חיפשו להשקיע באמן נוסף. החיבור היה מיידי ומרקו הציע את אלי לולאי וברוך בן יצחק (מרוקפור גם כן) להפקת האלבום. לאינפקציה הובטח מימון כולל של חזרות, שעות אולפן, וכל הכרוך בהוצאת אלבום אך המציאות טפחה על פניהם. באמצע העבודה על האלבום הבין ולדה שהעסק הרבה יותר יקר משחשב וסגר את כל הברזים. הלייבל התקפל אל תוך עצמו ונעלם כלא היה.

כעוסים ומבועסים, אינפקציה לא אמרו נואש. בעזרת הלוואות העבודה על האלבום נמשכה ב"אולפני המון", “DB”, ו"אינדי". משתמו ההקלטות שכרו את שרותיו של אורי ברק לצורך המיקס הסופי.

השירים שהוקלטו לאלבום היו רובם ככולם שירים ישנים, שלאגרים ידועים מהופעות. עד אז צברה הלהקה רפרטואר רחב משיכל האלבום להכיל שירים רבים נשארו ללא בית. כמה מהם אפילו הוקלטו אך לא זכו לראות אור, מלבד עין הנמר שיצא לכסינגל לתחנות הרדיו אך לא למכירה.

בהקלטת חלק מהשירים בחרה הלהקה להחליף כמה מן הטקסטים שבשיריה. לא דובר דוקא בטקסטים הבוטים ביותר, בהם מצטיינים רבים משירי הלהקה, אך בכל זאת הוחלפו כמה מילים בכמה שירים ככל הנראה בשביל להקל על תחנות הרדיו לשדר את אותם השירים. הדעות בנושא היו חלוקות ומקור ללא מעט ויכוחים, ובדיעבד השינוי אולי לא היה נחוץ. יורגן, שהתנגד נחרצות לשינוי וחש מרמור עקב עשייתו, דאג להשחיל את הטקסטים ה"אמיתיים" של השירים בחוברת הדיסק (אותה עיצב יחד עם הילית בן-מאיר), כשעליהם סימני מחיקה שלא באמת הסתירו שום כוונה.

לאלבום נוסף גם שיר "נסתר", קרובים קרובים, אותו שרה יעל קראוס, סולנית הלהקות פרווה חמה ומטבוחה (גם כן של גיא בן-שטרית). על אף היות השיר "חבוי" קיבלה יעל קרדיט בחוברת הדיסק. השיר, שמספר סיפור עגום של אונס וגילוי עריות עם סוף "טוב", מתחיל כדקה וחתי לאחר סוף 'פירמידות', ברצועה האחרונה בדיסק. באמצע 1999 עלתה יעל על הבמה לגיחה נדירה ושרה עם הלהקה את השיר באופן חד פעמי.

אורחים נוספים באלבום הם רן לב-ארי בכלי הקשה ('אציטון' ובקבוק עלי),  ברוך ואלי אשר תרמו את קולותיהם לרקע במספר שירים ואף ברוך את גיטרתו ב'קרובים קרובים', ותמר טרטר, זמרת קלאסית מקצועית ואחותו של ניר ששרה שיר תהילים בלטינית של רקע החלק האמצעי של היצירה האינסטרומנטלית 'פירמידות' וקול שני בשוקי. בנוסף שכרה הלהקה חטיבת כלי נשיפה לצורך 'הברוך של סלקום (סלב של כרוב)', ורביעיית כלי מיתר שניר אסף מהרחוב ושזייפה קשות לשירים 'פתח תקוה', 'זכוכיות', 'ככה מפנקים' ו'מסעדות דגים' - תפקידים רבים שהקליטו הושמטו בסופו של דבר מהאלבום.

העבודה על 'ככה מפנקים' נמשכה עד פברואר ועם התקרב מועד סיום ההקלטות והמיקס פתחו שוב בחיפושים אחר לייבל שיחתום עמם על חוזה הפצה. MCI ועננה גילו עניין, אינפקציה בחרו ב-MCI. לאחר עיכובים יצא 'ככה מפנקים' לחנויות ביום ראשון, ה-26.3.2000, מעוטר באיורים מאת קאלי אתרוג בהתייחסות אל מספר שירים מהאלבום ('נקרופיל', 'ככה מפנקים', ורד, 'טניס' ו'שוקי').

בלילה לפני יציאת האלבום ארח אותם ג'קי שרגא, מגיש ועורך התכנית האלטרנטיבית נקודת הג'ק ברדיו תל-אביב FM102 ואוהד ותיק שהשמיע אותם לא פעם, בתכנית מיוחדת לרגל יציאת האלבום בה השמיעו חברי הלהקה שירים מהאלבום ושירים שבחרו. ביום שישי, ה-31.3.2000 השיקה הלהקה את האלבום במופע חגיגי ומתוקשר ב"בארבי", במעמד ראש עיריית ת"א - רון חולדאי, שבא במיוחד כדי לברך את הלהקה. הייתה זו הפעם הראשונה שהופעה של אינפקציה הייתה ללא כסאות ושולחנות, והמקום היה מפוצץ כמו שלא היה מעולם קודם לכן. בהופעה נמכרו גם חולצות, בין השאר במידות סמול ומדיום.

את האלבום לוו מספר וידאו קליפים שהפיקה הלהקה בעצמה ושלחה לתחנות הטלויזיה השונות, הדומיננטית ביותר מבחינה זו הייתה אז ערוץ 9 המקומי, שבשעות השידור המשותפות לכל הארץ שידר מסות של וידאו קליפים. הקליפ ל'בלגאן בריאות' (רן יורגנסון, 1997), שלא הוקלט לאלבום, יצא קודם לכן ולא הופץ בצורה מסודרת. הקליפים שיצאו מונים את 'אלטע-זאכן' (רן יורגנסון, 1998), 'זכוכיות' (אסף לבני (וקצת רן יורגנסון) 2000), 'מסעדות דגים' (רן יורגסון, 2000), ומשהתעכבה הפקת הקליפ המצויר לשיר 'טניס' (יעל שחמון, 2001), נעשה במהירות הבזק קליפ נוסף לשיר, מצולם (אסף לבני, 2001 (גימור - רן יורגנסון...)).

כמות העותקים שנמכרה מהאלבום היא תעלומה. הדווח של חברת MCI עמד על קרוב ל-3,000 עותקים, אך עד מהרה התבסס החדש שMCI רימו בדווחים ולא העבירו ללהקה את הכסף שהגיע לה. בתחילת שנת 2004 תבעה להקת אינפקציה את חברת MCI על הנזק שנגרם להם. מאותו הרגע חדלה MCI מלהפיץ את הדיסק ולא ניתן היה להשיג את האלבום באופן מסודר. כעבור שנה תם המשפט. השופט קבע שחברת MCI פעלה שלא כיושר. הזכויות הבלעדיות על האלבום הופקעו מMCI והושבו לאינפקציה יחד עם סכום כסף. במאי 2005 חתמו אינפקציה חוזה הפצה עם חברת NMC הגדולה והאמינה שבין חברות התקליטים בארץ ו'ככה מפנקים' יצא לחנויות מחדש וכיום אין בעיה (ואף מומלץ!) לרכוש אותו.

 בשנת 2000 הקליטו אינפקציה גירסה משלהם ל"עד הקצה" של דנה ברגר במסגרת פרוייקט קאברים נוסף של גל"צ, אחד שצלח.

 

בכיף

 מאוחר יותר באותה השנה ערכה הלהקה סשנים ראשונים באולפני DB לקראת הקלטה של אלבום נוסף. בשלב זה כבר הרגיש רן יורגנסון שמיצה את עצמו בלהקה והודיע על כוונתו לעזוב את לטובת נסיעה ארוכת טווח אל מחוץ לארץ. עם כל הצער שבדבר, ואחרי שההרכב נותר יציב למעלה מחמש שנים, החלה הלהקה בחיפוש אחר מתופף חדש. מתופפים רבים נבחנו ללהקה, אך את נעליו של יורגן לא קל למלא. עוד בתחילת החיפוש עלה שמו של עמרי הנגבי, שהיה אז מתופף להקת מטבוחה (כאמור, גם היא של גיא בן-שטרית) אך הנגבי סרב מתוך חשש שהסאונד החדש ישנה את אופי הלהקה ובן שטרית מצדו גם כן העדיף שלא לערבב שמחה בשמחה (או בשר עם חלב, לפי גרסאות אחרות). בתחילת 2001, משהתקרב מועד עזיבתו של יורגן ומתופף ראוי עוד לא נמצא החליטו שני הצדדים לתת הזדמנות נוספת לרעיון, וזו הוכיחה וממשיכה להוכיח את עצמה עד עצם היום הזה.

יורגן מספר על תקופתו עם הלהקה: "באופן כללי אינפקציה זאת להקה שלכל אחד יש INPUT רציני. גיא מביא בדרך כלל את השירים - וכולם נכנסים בהם (עם הרבה טרור). ובאופן אישי לגבי - אני לא מסוגל לבוא להרכב ולהיות נגן. זה חייב קודם כל מאוד לדבר אלי, וחוץ מזה, כל הכייף זה לעשות עיבודים ולהכנס לורידים של כולם!"

בשנת 2001 חזרה הלהקה לאולפני DB הפעם עם טל מטמור, מפיק מוסיקלי צעיר ומוכשר וחבר טוב של ירון שנתבקש להצטרף להקלטות ולהפיק לאינפקציה שני שירים - היום שלנו, וזה עושה לי שמח. כעבור הפוגה של כמה חודשים הוחלט להמשיך בפרוייקט וטל קיבל את הצעת הלהקה להפיק את האלבום כולו.

טל החל מצטרף אל הלהקה לחזרות, למד את החומר, העיר הערות, והשתלב בהרכב מבלי לנגן על כלום. עם הזמן גובשו העיבודים לשירים והחל התהליך המפרך של הקלטת חטיבת הקצב ולאחריו העלאת ערוצי גיטרות, נשיפה, וכל השאר. בשלב כלשהו הפרוייקט הוקפא למשך שנה בה היה כל אחד עסוק בחייו הפרטיים ולפחות למעריצים לא היה לגמרי ברור אם ומתי תמשך פעילות הלהקה.

בשנת 2003, לאחר שהתמקם טל בביתו חדש והקים אולפן משל עצמו, לקח את הכונן הקשיח עם כל הערוצים הקיימים אליו הביתה, והחל לעבוד על חיתוכים וכל מה שהיה באפשרותו לעשות לבד. מהר אחר-כך ניצתה מחדש ההתלהבות, התחילו בתהליכי הקלטת השירה, הכפלות, תוספות, מיקס וכל השאר. אט אט קיבל האלבום את צורתו הסופית.

כקו מנחה להקלטת האלבום, ולא פחות מזה - עקב הסקת מסקנות מנסיונם העגום בנושא, החליטו חברי הלהקה שלא להסתמך על גורמים חיצוניים בתעשיית המוסיקה ולא להגביל את עצמם בכל מה שקשור לאיכות היצירה. את האלבום מימנו מכספם הפרטי, מהופעות ומהלוואות שלקחו לצורך העניין.

לאלבום הוקלטו שירים רבים שהיו קיימים מזה זמן רב ומעולם לא זכו לראות אור לצד שירים חדשים שלא בוצעו בהופעות לפני כן, וגירסה חדשה ל'עין הנמר', מעתה - 'שובו של הנמר'. גם הפעם, בגלל ריבוי השירים ברפרטואר הלהקה, נותרו שירים רבים על רצפת האולפן, אם בכלל הגיעו לשם. בין השירים החדשים  יותר מככב גם גיא שמי בשירה, ואפילו גיא בן-שטרית בשיר אחד.

לאלבום נכנסה גם גירסה של זה היה ביתי בה מתופף רן יורגנסון. הקלטת התופים (ועוד כמה מן הערוצים ששרדו את הדרך הארוכה עד לאלבום) התרחשה בשנת 2000 במסגרת פרוייקט גרסאות כיסוי שהפיק אורי פז לגל"צ אך לא יצא לפועל.

גם לאלבום השני תרמו אורחים רבים את כשרונם: יעל קראוס ותמר טרטר שבו תרמו מקולותיהן למספר שירים, כמו גם השתתפותן במקהלת “יהלי סובול”, פיטר רוט תרם את קולו וגיטרה אקוסטית לאותו השיר, שחר חזיזה, אורי כנורות, אדם שפלן, עוזי פיינרמן, MC שטייטל שבא היישר מפולין, ועוד..

בסתיו 2004 היה האלבום כבר מוכן חם חם בתנור, והוענק לו השם בכיף, אך יציאתו התעכבה במשך יותר מחצי שנה, בעיקר בשל הסיבות הבאות: 1. עיצוב העטיפה - הלהקה ניסתה עיצובים שונים ואמנים שונים הציעו רעיונות במשך זמן רב. 2. המתנה לסיום המשפט נגד MCI, במטרה להוציא מחדש את 'ככה מפנקים' במקביל לאלבום החדש. 3. החיפוש אחר הפצה נאותה לדיסק - הלהקה כבר נכוותה פעם אחת בנושא.

לכל אחד מן המכשולים נמצא פתרון. את עטיפת האלבום עיטרו פסלים שיצר גיא בן-שטרית, הלהקה זכתה מחדש בזכויות על האלבום הראשון, ונחתם חוזה הפצה לשני האלבומים עם חברת NMC.

ההכנות לקראת החזרה לבמה לאחר העדרות של כמעט שנתיים העלו את דילמה. האלבום החדש היה שונה מקודמו והעיבודים החדשים לשירים רבים היו עמוסים ומורכבים ממה שיכלה הלהקה להעביר לבמה מבלי לאבד הרבה מהעושר שהוסיף טל באולפן. החלטה הדדית הביאה את צרופו של טל מטמור ללהקה באופן רשמי. חמוש בלפטופ טעון בשלל סימפולים ותפקידי גיטרות נוספים חבר טל אל הלהקה. העיבודים להופעות נקבעו וגובשה דינמיקה מסויימת למטרות גוון, גם בסימפולים, היכן שאפשר.

בפברואר 2005 חזרה הלהקה לבמה עם הופעת בכורה ב"צוללת הצהובה" בירושלים, וביום שישי ה-29.4.2005 השיקה את האלבום בכיף מול "בארבי" הומה אדם כמו גם געגוע. בהופעה נמכר האלבום לראשונה, יחד עם חולצות, ועל הבמה התארחו יהלי סובול (סרט של סקס), יעל קראוס בגיחה שניה ('היום שלנו'), ואלי גורשטיין בביצוע מרגש לשיר הפתיחה של סדרת הילדות 'רכבת ההפתעות'! ההופעה נפתחה בראיון לערוץ 24 שהתנהל על הבמה לאזני הקהל לאחר שהלהקה בוששה לבוא במועד שנקבע...

ביום ראשון ה-1.5.2005 יצא 'בכיף' למכירה וכשבועיים א"כ הצטרף 'ככה מפנקים' לצדו במדפים. הלהקה חזרה להופיע באופן שוטף. הסינגלים שיצאו לרדיו זכו גם הפעם להתעלמות מצד רוב התחנות, מלבד FM88 שנוהגים להשמיע לא מעט שירים מן האלבום בעיקר בבקרים, וFM102 שם הפך 'זה עושה לי שמח' ללהיט גדול.

את האלבום הזה לוו גם כן כמה וידאו קליפים לשירים 'סרט של סקס' (אסף לבני, 2005), 'זה היה ביתי' (בר בן-יוסף, 2005), והתגעגעתי (עודד מופרדי, 2005), והיד עוד נטויה.

  

הופעות

 הצלחה מסחרית ממשית לעולם איחרה לבוא, והרדיו הפופולרי ממשיך ומתעלם על אף אי אלו סינגלים שהלהקה שחררה עד היום, אך בכל זאת, מאז צאת 'ככה מפנקים', קהל חדש המורכב ברובו נערים ונערות בגילאי העשרה נחשף לאינפקציה באותה בעת והחל לגדוש את הופעותיהם. על אף שעד היום ה"בארבי" בתל-אביב הוא ביתם ובו נערכות רוב ההופעות הגדולות ביותר, מנצלים חברי הלהקה כל הזדמנות להופעה וכבר חרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה (או שבעצם רק לאורכה) לא פעם. מאילת, יטבתה, ראשל"צ, חולון, לוד, אשקלון, וירושלים ועד רעננה, כפר-סבא, נתניה, בנימינה, ועוד, הופיעו באולמות, אמפיתאטראות, והאנגרים. להופעות בלעדיות לצד ארועים המוניים ומתוקשרים כגון רוק עצמאות, יום לא מכוניות, עיר הבירה, ועוד, וחיממו אמנים מהשורה הראשונה כגון אביב גפן ולהקת היהודים. (ועדיין יש שמועות על הופעה קרבה ב"בארבי" המסתורי שבקיבוץ גשר הזיו...)

דבר ידוע הוא שהחויה האמיתית של אינפקציה היא ההופעה. מלבד הדיוק והמקצועיות, והביצועים האנרגטיים לכל השירים נוהגת הלהקה לשבץ בסט קאברים לשירים ונעימות מכל קצוות המוסיקה הפופולרית והאלטרנטיבית, לא פעם בביצועים שונים לחלוטין מהמקור או כחלק משירים מקוריים. לא פעם עולים חברי הלהקה לבמה בשלל תחפושות ססגוניות ופרטי לבוש שמושכים את העין (המדובר בעיקר בניר ושרית, בזמנה), ולא פעם אורחים לא צפויים מוצאים את דרכם לקדמת הבמה. בין השאר התארחו עד היום בהופעות קובי אוז, שחר אבן צור, כוכבת שנות ה-70 שֵׁרִי, ציקי לאבין, ורבים אחרים. אפילו הזמר אדם לא התארח, על אף שערך עם הלהקה חזרות לקראת ההופעה ‘יש לי כאב שיניים, אני לא יכול להגיע’.

פנינה נוספת החוזרת ונשנית בהופעות מאז ומתמיד היא דמותו של גיא שמי. שנים רבות לפני שקיבל תפקידי שירה מובילים בשירים מקוריים של אינפקציה הפליא בביצועים מרגשים למיטב הקלאסיקה המודרנית, משירי מימון דרך Faith No More ועד סינטרה. יצויינו לזכותו גם אין ספור גחמות הומוריסטיות בין השירים, אם לא בשירים עצמם (שמצחיקות אפילו יותר מספר של דידי מנוסי!).

עם זאת, בכל הנוגע לבידור הקהל והעניין הויזואלי בהופעה, מגיע מירב הקרדיט לניר טרטר. כוכב רוק בנשמתו, עם כריזמה שלא פעם עולה על גדותיה, ועל כך יעידו כולם, אפילו אחותו: 'ניר הוא חיה בימתית: כריזמטי, מוסיקלי, דרמטי ובועט. מעורר הערכה!''

 

עיתונות, רדיו, טלויזיה, ואינטרנט

 אינפקציה התארחה לא פעם בתכניות טלויזיה ורדיו: המצעד (בקי גריפין, ערוץ 24, 2005), סיקור כפר המוסיקה בניצנים (ענת אייזק, ערוץ 24, 2005), לונדון את קישרנבאום (ערוץ 10, 2005), נפוליאון (ליאון פלדמן, קול הקמפוס, 2005), My Music Magazine (יובל שרף, ערוץ 24, 2005), אקזיט (עופר שכטר ("כפירי", למהדרין), ערוץ 3, 2005) , מוסיקה היום (משה בונן, 2005), תוצרת הארץ (ערוץ 1, טל גורדון, 2004, אילנה ברקוביץ', 2000) המחשוף (גיא מרוז ויוני להב, ערוץ 2, 2000), יוצאים קבוע (ערוץ 1, 2000), הקליפה (ערוץ 9, 2000),  רוק בישראל (רשת ג', 2000), הראשון בבידור (דודו טופז, 1999), חדר חזרות (ליאון פלדמן, קול הקמפוס, 1999), כוונות לילה (אילן ברמן, גלגל"צ), לא רוצים לישון (דדו מילמן, גלגל"צ), ועוד ועוד ועוד...

 כמו כן זכו לאין ספור ראיונות, כתבות, וביקורות וארוחים בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, כמו גם אתרים ופורומים של מעריצים (אהמ). וואלה, ידיעות אחרונות/YNet, מעריב/NRG, על השרון, רייטינג, ופנאי פלוס הם רק חלק מרשימה ארוכה שתאמינו לי שאם היה לנו פרוט הייתם מקבלים אותו. את מה שכן יש לנו תמצאו בדף הביקורות.

 

כללי/סוף דבר

 אין ספק שאינפקציה היא אחת הלהקות הייחודיות ואחת התופעות המעניינות בנוף המוסיקלי בישראל. מונהגים ע"י גרעין יצירתי קשה, ניר טרטר וגיא בן-שטרית, אינפקציה היא להקת כל-חבריה, בעבר בהווה ובעתיד.

מנהלים באו והלכו בינהם טל כהן, בן הילפר, ויעל מגל, אך איש לא הועסק יותר מחודשים ספורים. עצמאות הלהקה היא זו מקנה לה חופש ביטוי מוחלט, כמו גם הניהול העצמי.

העבודה בלהקה, מקצועית ככל שתהיה, אינה רציפה. חבריה מעידים שההספק גבוה, אבל האינטנסיביות היא מדד מאוד לא יציב, ותקופות של פרץ יצירתיות ועבודה מתרחשות בין הפסקות ארוכות ולא יזומות. כל זה משליך על השאלה שניר טרטר מאמין כי היא ‘ה’שאלה שכל חבר בלהקה שואל את עצמו מאז ומתמיד: האם אינפקציה זה ‘ה’דבר? Is this it? או שמא תחביב?

 

מה צופן העתיד?

(אם כבר לחצת על הלינק תקבל/י תשובה)

בעתיד להקת אינפקציה תתפרק. לאחר ההצלחה המסחררת של אלבומם השלישי, מפנקים בכיף (אלבום כפול, 2009, Parlophone), יצא המארז the INFECTZIA archive 1990-2009, שיכלול את שלושת האלבומים, חמישה דיסקים עם הקלטות נדירות, דמואים, והופעות, ושמונה DVDים המכילים ארכיון הופעות משובח, סרטים דוקומנטריים שמתעדים את חיי הלהקה (ובראשם סרטו של עמוס גיתאי "שואה II"), וכל הוידאו קליפים.

גיא בן שטרית יתמנה למנכ"ל Pixar, ניר טרטר יזכה באוסקר על המוסיקה לטרילוגית הדיג'ימון של ספילברג, גיא שמי יפרוש לקריירת סולו מרקיעת שחקים, ירון שראל יסכים להפיק את האלבום החדש של מדונה לאחר שנים של תחנונים מצידה, עומרי הנגבי יעתר לבקשתו של הֶרְבּ ויסכים לארח אותו באופן חד פעמי בהופעה של Primus, טל מטמור יפרוש עם שלל פרסי גראמי לחיי הוללות במנזר בודהיסטי בטיבט (כמרגל מטעם קונפוציוס), הרשות הפלשתינית וישראל יחיו בשלום ואחווה, ללא גדרות, ואיזה זאב יאכל ארוחת צהריים עם כבש, לצדו.

במבט לאחור יסכם גיא בן-שטרית את כל התקופה במילים "על הכיפאק".